Ramban (Rabbi Moshe ben Nachman, also known as Nachmanides) wrote a great deal on the subject of Divine providence, with his comments spread throughout his many works. Getting the full picture, therefore, is not an easy matter, especially since a superficial examination would appear to reveal internal contradictions. As many casual readers can easily find themselves badly confused under the weight of the subject’s complexity, I felt this book might be a good place to gather and present the key material in a way that will hopefully permit a fair and intelligent assessment.
My solution is far from the only one that’s out there and I’m sure I won’t have the last word. But this is the approach which seems to me to be the most faithful to Ramban’s words.
The Natural World
Did God create the world with its natural laws of chemistry, biology etc., and then allow things to manage themselves (barring a specific need for miraculous intervention), or are natural laws only a mask to cover His constant, direct and conscious control over every gust of wind and every falling leaf?
The answer, according to Ramban, is actually quite straightforward. Rather than explain God’s post-flood rainbow as an example of His direct involvement in the way the physical world works, Ramban instead describes it as a perfectly natural product of earthly forces given new symbolic importance by historical events:
We are forced to trust the words of the Greek scientists who say that the rainbow appears naturally when the sun shines through moist air (rather than through a specific miraculous act of God)…and when you look more carefully at the wording of the verse you will understand, for it says “And My rainbow I placed (“placed” is past tense – as if from the time of creation) in the cloud…” (Gen. 9:12)
And from the way Ramban describes God’s active care for human beings, we can clearly see what he felt about God’s relationship with non-human life (like fish):
And among the people who deny God’s ongoing involvement in human activities are those who deny providence and consider men like nothing more than the fish of the sea, towards which God does not exert providence and for which there is no reward or punishment… (Ex. 13:15)
The Human World
It is obvious and incontestable that Ramban (among all traditional Torah scholars) believed in God’s complete knowledge of human affairs, His ability and willingness to intervene in the progress of history and that He rewards and punishes our behavior. What is less clear, is whether the things that happen to us through the course of a normal day are regulated from Above, or simply the result of natural forces. In fact, Ramban’s writings provide us with conflicting evidence.
The Case for Randomness
In explaining the meaning of the words (Gen. 18:19) “I know him” – used to describe God’s special relationship with Abraham – Ramban writes:
And to me it seems correct that these words actually refer to knowledge (as opposed to the various interpretations suggested by other commentators). Thus, God’s “knowing” a righteous human being indicates His providence over this lowly world, which involves His watching only in general terms. And even the people living on this world are subject to the forces of nature (מקרים) until their appointed moment arrives. But He turns His special attention to His pious ones to know them in great detail so that His protection should be on them always…
The simple reading of this passage would seem to leave us with no choice but to conclude that most of us (or at least those who don’t qualify as “His pious ones”) are at least sometimes subject to the vagaries of nature.
Similarly, these words of Ramban:
When Israel in their multitudes are perfect in their Torah observance, their lives are not governed by nature at all. Not what relates to their bodies, nor to their land; not for the nation as a whole nor for individuals. For God will bless their bread and their water and remove illness from their midst to the point where they will not require doctors to protect their health, as it says (Ex. 15:26) “I am the Lord, your healer.” (Lev. 26:11)
Ramban appears to limit God’s direct providence to the Jewish nation as a whole – and even then, only when they are “perfect” in their Torah observance. Other generations, it would seem, need not apply.
Again in this next passage, Ramban admits that there is special providence for the righteous (and for the truly evil), but that nature governs everyone else. Interestingly, he also appears to suggest that God directly interferes only within areas covered by His explicit Torah-based promises:
The reason that the Torah uses specifically this Divine name (“the God of Plenty”) in this context is because, through it He performs hidden miracles for the righteous, to save them from death, to sustain them through famine or to rescue them from war or violence. This occurred with the miracles performed for Abraham and our (other) forefathers, and through all that the Torah promises in the blessings and curses of Levit 26 and Deut. 28. For it isn’t natural that useful rain should consistently fall specifically when we are serving God, or that the heavens should withhold rain specifically when we ignore the agricultural rest of the seventh year (as the Torah explicitly promised would occur), or that all of the Torah’s other promises should consistently be fulfilled. Rather, they are all miracles in which the arrangement of the constellations (i.e., the course of nature) is overcome. (Gen. 17:1)
The Case Against Randomness
Nevertheless, to examine only the preceding passages while ignoring everything else Ramban wrote on the subject, would be foolish.
Take this, for instance:
Therefore the Torah, in the context of public wonders, writes (Ex. 13:16) “so you should know that I am the Lord in the midst of the land” to teach about providence – that He does not abandon the land to random chance like some mistaken individuals think…And through awareness of the great and public miracles, a man will accept the hidden miracles which stand at the very foundation of the entire Torah. For a man has no share in the Torah of our teacher Moses unless he acknowledges that all that happens to us – whether on a national or private scale – is all miraculous and that there isn’t anything natural about it. Rather, our success will be reward for doing the Torah’s commandments and, conversely, being cut off (כריתות) will be punishment for transgressing them. Everything is decreed by the One Above as I mentioned previously. (Ex. 13:16)
How could we better demonstrate the depth of Ramban’s outspoken position against randomness? On the other hand, how will we ever reconcile those words with everything we’ve seen until now?
A Possible Solution
Let’s examine Ramban’s “maximalist” approach in greater detail. In his famous essay, D’rashas Toras HaShem Temima (page 153 in Rabbi Chavel’s edition) Ramban expands on his comments to Ex. 12:16.
A man has no share in the Torah of our teacher Moses unless he acknowledges that all that happens to us is all miraculous and not the product of nature, since every one of the Torah’s promises requires, for its fulfillment, utterly miraculous (intervention). To someone who observes carefully, there is no difference between a righteous man who lives eighty calm, tranquil and illness-free years…and between the (open, public miracle of) splitting the sea.
In describing the maximal extent of special providence, Ramban focuses exclusively on “Torah promises” (יעודי התורה). This suggests that only events resulting from observance or neglect of certain commandments are the direct result of providence. Which commandments? Those to which the Torah attaches explicit consequences like, for instance, a non-kohen who performs an act of Temple service (see Num. 18:7).
The origins of other events, however, may lie in the natural realm.
Now would be a good time to take another look at some of Ramban’s comments to Gen. 17:1.
He performs hidden miracles for the righteous, to save them from death or to sustain them through famine or to rescue them from war or violence – as occurred through miracles performed for Abraham and our other forefathers, and all that the Torah promises in the blessings and curses of Levit 26 and Deut. 28. For it isn’t natural that helpful rain should consistently fall specifically when we are serving God, or that the heavens should withhold rain specifically when we ignore the agricultural rest of the seventh year as the Torah promised explicitly, or that all of the Torah’s other promises should consistently be fulfilled. Rather, they are all miracles in which the arrangement of the constellations (i.e., the course of nature) is overcome. However these events, while miraculous, do not involve overtly supernatural events like those miracles done through Moses; the ten plagues, the splitting of the sea, the manna, the rock/well etc., for they were openly and publicly supernatural events…
So, in summary, perhaps we can say that Ramban sees four categories of events affecting the human world:
- Open miracles like the ten plagues and the splitting of the sea
- Subtle miracles intended to support the righteous or punish the evil
- Subtle miracles in fulfillment of the Torah’s explicit promises
- The effects of nature
Now here are some of Ramban’s words that don’t seem to fit so easily into either the case for, or against randomness:
Except when the majority of the nation earns it, God does not perform constant miracles: sending strong rains in their proper times, especially bountiful crops to produce grain, wine and oil and increased field crops for livestock or, when necessary, withholding rain to cause drought. But an individual will be given life according to his own private merits or die for his sins…
And you should know that miracles – for good or bad – are only performed for people who are perfectly righteous or perfectly evil. But average people will experience the natural way of the world, good or bad, according to their ways and deeds. (Deut. 11:13)
On the one hand, as we’ve seen above, even subtle miracles are strictly limited to the righteous and evil. But on the other hand, those denied special providence nevertheless experience fates that are somehow appropriate to their moral standing. So just how natural is the “nature” encountered by average Jews?
Perhaps this is exactly want Ramban meant by his comment to Gen. 18:19
And even the people living on this world are subject to the forces of nature (מקרים) until their appointed moment arrives.
By and large, in other words, we normal folk live our lives within nature (even while knowing that all accounts will be balanced in the Next World). However, even then it’s not random, as key “appointed moments” (like a person’s death) are indeed Divinely orchestrated in line with moral considerations.
I will note that we’ve only discussed God’s providence to which we’re entitled and can reasonably expect. He could, however, choose to interfere in our lives at any moment and for any reason. Therefore there is never a situation in which a human being is entirely beyond God’s reach. Or, in other words, prayer and hope are always appropriate.
מקורות
רמב”ן בראשית ט:יב בענין קשת
ואנחנו על כורחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר את קשתי “נתתי” בענן, ולא אמר “אני נותן” בענן, כאשר אמר זאת אות הברית אשר “אני נותן”. ומלת קשתי מורה שהייתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם:
רמב”ן לבראשית יז:א
…וטעם להזכיר עתה זה השם, כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג – מו): ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א – סח): בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלוהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבנו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה חלק ה’ עמו, וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל:
רמב”ן לבראשית יח:יט
והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח): הנה עין ה’ אל יראיו, וזולת זה:
רמב”ן שמות יג:טז
ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עימהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה’ את הארץ…ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם…ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר
רמב”ן (דרשת תורת ד’ תמימה עמ’ קנג)
אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, שהרי יעודי התורה כולם נסים ומופתים גמורים הם כי אין הפרש למי שמעיין יפה בין צדיק ימלא ימיו ויחיה שמונים שנה בהשקט ובטחה ובלא חולי ובין שאכל תרומה ימות או חנניה בן עזור שנאמר לו השנה אתה מת כי סרה דברת (ירמי’ כח:טז) ובין קריעת ים סוף
רמב”ן ויקרא כו:יא
אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמישה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית.
ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עימהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה’ מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם, יוודע לכל כי מאת ה’ הייתה זאת. ועל כן אמר (דברים כח י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך.
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו): כי אני ה’ רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כעניין חזקיהו בחלותו (מ”ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי”ב טז יב): גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצוות כי אם חמץ.
רמב”ן דברים יא:יג
ובאור העניין, כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עימהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע”ז יעשה עימהם אות לרעה. ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינוניים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם