Are we meant to understand everything we do?
What are chukim? Rashi, as we will soon see, wrote that they are “royal decrees” with “no reason.” But is it possible that God would give His people laws with no reason (beyond their value as expressions of blind loyalty)? Let’s examine the evidence.
Here’s the Torah passage where we’ll begin:
My statutes (חוקותי) you should keep, your animal do not mix breed, in your field do not plant mixed (crops) and do not wear clothing mixed as shatnez. (Lev. 19:19)
And here’s what Rashi wrote:
“Your animal do not mix breed…” – these statutes are Royal decrees; there is no reason. (Rashi)
And this is the passage from the Talmud (Yoma 67b) on which Rashi’s comments seem to be based:
The rabbis taught: “My laws (משפטי) you should do,” (Lev. 18:4) things that, had they not been written by God, would have to be written through simple logic. Thus: idolatry, sexual immorality, murder, theft and cursing God.
“My statutes (חוקותי) you shall keep,” (ibid) things through which the Satan challenges our faith. Thus: eating pig meat, wearing shatnez, breaking a levirate marriage (chalitza), purifying a metzora and the sending the Yom Kippur goat out to Azazel. To prevent a person thinking that these statutes are without value, the Torah says (ibid) “I am the Lord your God” – I am the Lord Who decreed these laws and you have no permission to doubt them.
Rabbi Moshe ben Nachman (Ramban) challenges the connection between Yoma 67b and Rashi’s comments to the Torah: since the Talmud lists only one of the three commandments from Lev. 19:19, the other two would seem to be of a different status. How then could Rashi have lumped all three together in declaring them all “royal decrees…without reason”:
It was only the commandment of shatnez (mixing wool and linen in a garment) whose purpose our rabbis said was inaccessible and was therefore subject to possible criticism…but not the mixing of animal species (or the mixing of crops). (Ramban Lev. 19:19)
Ramban therefore broadens the definition of “statute” to mean any commandment whose purpose is not easily appreciated by relatively uneducated individuals. He thus implies that it is through using this “new” definition that Rashi correctly includes the three commandments from our verse among all subtle or complex Torah laws:
Our sages (and, presumably, Rashi too) certainly never suggested that any single commandment of the King of kings has no reason, for “all the words of God are pure” (Proverbs 30:5)! Rather, chukim are called “royal decrees” in the sense that a king might establish them without revealing their benefits to the entire nation. People may thus harbor some doubts and, rather than properly appreciating the commandments, accept them only through their innate fear of the king.
Similarly, the phrase “God’s statutes” refers to the secrets of His Torah that the common folk cannot readily appreciate using their own intellectual abilities, as much as they appreciate laws (משפטים). But all commandments have wonderful reasons and their benefits are perfect… (Ramban ibid)
There is, however, another Talmudic passage (Brachos 33b) that appears not only to suggest that God’s chukim have no reason, but that this is true of every single one of His commandments!
Mishna: One must silence someone who, as he fulfills the commandment to send away the mother bird (see Deut. 22:6), says “May Your mercy reach this bird…”
Gemara: …Why? …Because such a prayer implies that God’s interactions with the physical world (i.e., His commandments) are rooted in mercy, whereas they are really only decrees.
Ramban (Deut. 22:6) quoted Rambam (Moshe ben Maimon) and his approach to the problem:
And Rambam wrote (Guide for the Perplexed 3:48): “Now do not challenge me based on the rabbis’ words (i.e., those quoted above from Brachos 33b) because those represent only one of two conflicting opinions among the sages, specifically the belief that there is no reason for the commandments beyond that they are God’s will. However we follow the dissenting position that there is a reason behind every commandment…”
Ramban himself, while clearly accepting Rambam’s general methodology for understanding commandments, felt that it was unnecessary to restrict oneself to one particular side of a Talmudic debate. In fact, in Ramban’s view there was no debate! All of our sages, maintained Ramban, would definitely agree that we should focus our Torah observance in line with the results of the philosophical quest for meaning. The Talmudic passage at hand (and a number of others like it), on the other hand, dealt only with a particular theological problem:
But those Talmudic passages that troubled Rambam, in my opinion, are referring to an entirely different subject. Their purpose is teach that God Himself gains nothing from our observance of His commandments.
Nevertheless, such observance provides enormous benefit to human beings through protecting them from dangerous behavior, false beliefs or disgusting personal qualities. Observance can remind us of the miracles and wonders that help us know God. And this is what is meant by the words (Midrash Rabba Gen. 44:1) “The commandments were only given in order to purify His creations” – that they should be like purified silver. One can’t say that purifying silver has no purpose, for its obvious intention is to remove impurities. So too, with His commandments, our King intended to remove false beliefs from our hearts and to teach us the truth, to remember it always.
…Thus, when the rabbis said that (one may not suggest) “that God’s interactions with the physical world (i.e., His commandments) are rooted in mercy,” but that “His words are really only decrees,” they only meant that God does not personally care about a particular bird’s nest, nor does His mercy extend to a mother bird and her young. For His mercies do not prevent us from using (or even killing) animals for all our needs – for if God did care, he would have prohibited their slaughter. Rather, the reason He commanded us to (send away the mother bird) is to teach us the quality of mercy, so we do not become cruel… (Ramban ibid)
This would seem to be the position of these key classical Torah scholars. It is interesting to note however that some later authorities were so deeply immersed in the Kabbalistic tradition that they couldn’t even fathom the possibility that a Torah thinker could ignore the hidden theosophical consequences of any commandment. Take the way M’hari Kurkos posthumously edits Rambam’s contention (from the end of his “Laws of Temura”) that most Torah laws are meant to “repair opinions and straighten our actions”:
…There are certainly deeper reasons for this and all commandments for they were not given to us only to repair our opinions. It would be profane to casually associate a holy, spiritual matter with something mundane and physical as Rambam appears to do! He most certainly…meant that, besides their hidden and exalted consequences, commandments can also positively effect a person…
מקורות:
ויקרא יט
יט אֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ
רש”י
ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו’, חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר
יומא סז
ת”ר את משפטי תעשו דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו ואלו הן עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם את חוקותי תשמרו דברים שהשטן משיב עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח ושמא תאמר מעשה תוהו הם ת”ל אני ה’ אני ה’ חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן
רמב”ן
ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה.
ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה), רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקב”ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה.
ברכות לג
מתני’ האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו…גמרא: על קן צפור יגיעו רחמיך מ”ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות
רמב”ן לדברים כב:ו (בענין שלוח הקן)
ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ב): האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם…
הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב”ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו “לצרף בהן”, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד
ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח):
בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב”ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו?!
או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות?!
אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז): אמרות ה’ אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה, למה? שיהא מגין עליך
…וכן מה שאמרו (ברכות לג ב): לפי שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד
מהר”י קורקוס (הנדפס בהוצאת פרנקל):
מ”מ ודאי שיש עוד טעמים פנימיים לזה גם לכל המצוות כי לא נצטוו לבד לתקן דעותיו וחלילה לתלות דבר קדוש ורוחני בדבר גשמי בדרך שלילה כאשר נראה כוונת רבנו ז”ל ובודאי לאו בדוקא כתב כן כי גבוה מעל גבוה וכמה פנים לפנים וכמה יש להאריך בדרוש זה אלא שאין זה מקומו…וכתוב: תורת ד’ תמימה משיבת נפש אלא כך ראוי לומר שבקיום המצוות נמשך לאדם תקון דעותיו הלבד מה שיש בהם מן הסוד הנעלם וידוע ליודעי חן…